<h1>מגן אבות להמאירי — הענין הראשון</h1>
<h2>דף לד:</h2>
מנהג קדום בארצות הללו מימי קדם, בימי הרבנים הגדולים, וכן בארץ צרפת ובאשכנז שאומרים אחר ברכת אהבת עולם כשבאים להתחיל בקריאת שמע, אל מלך נאמן, ובאמת לא היה מנהג זה לא בארץ המערב בא"י ולא בארץ המזרח, וגם לא בארץ קטלוניא אשר היתה מקדם בכלל ארץ ספרד. וכבר הגיע לידינו מחזורים מארץ קטלוניא כתובים מזמן קדם קדמתה שלא היה [מנהג זה] כי היה מנהגם כארץ ספרד ברוב הדברים או בכלם. ובימי הרב ר' זרחיה הלוי שיצא בבחרותו מעיר גירונדא וזכה ללמוד במגדל לוניל ועמד שם זמן רב וחזר ובא לו לשם, והנהיג לשם כל בני הקהל כמנהג הארץ הלזו, ונקבע במחזרותיהם כדרך שהוא קבוע במחזורים שלנו. ובהגיע תור הרב הגדול ר' משה בר' נחמן ז"ל, ראה שמקודם לא היו נוהגים כך ושבכל ארץ ספרד לא היו אומרים אותו ונתקשה בעיניו על שהיו אומרים אותו, מצורף למה שהיה הרב בר מחלקתו של הרב ר' זרחיה ומגיה על ספרו, עד שחיבר מזה ספר נכבד קראו ספר מלחמות והעיד הרב ז"ל ששאל בזה את הרב המופלג רבינו מאיר מטוליטולא ושהרב ז"ל השיבו שהוא טעות, ושאין אומרים אותו בכל ספרד, ולא בארץ ישראל ונתבטל המנהג על פי הרב ונמחק מן המחזורים, והחזיק הרב טובה לעצמו ונתן שבח והודאה לאל על שנתבטל השבוש הזה על ידו. ונתן טעם לדבריו מפני שברכת אהבת עולם הוא ברכת מצות שמע ואין להפסיק בין הברכה לעשיית הדבר שעליו בירך וענית אמן אחר הברכה הוא הפסק, והביא ראיה ע"ז ממה שאמרו בירושלמי של ברכות (פ"ה ה"ד) הפורס על שמע והעובר לפני התיבה והנושא את כפיו, והקורא בתורה, והמפטיר בנביא, והמברך על אחת מכל מצות האמורות בתורה, לא יענה אמן אחר עצמו, ואם ענה הרי זה בור, והיתה ראיה זו פשיטא בעיניו שעניית אמן זה הוא הפסק, עד שחתך את הדין מכחה, שכל שאומר אל מלך נאמן הרי הוא כאומר אמן, וכמו שאז"ל (שבת קי"ט ע"ב) מאי אמן אל מלך נאמן, ואף כשאמרו שלא במקום אמן, כל שכן שהוא הפסק, שהרי יש בו רבוי תיבות יותר מבאמן. וא"כ כל שאמרו בין במקום אמן, בין שלא במקום אמן הרי הוא בור וטועה, ושהוא הפסק וצריך לחזור ולברך. ובזמנינו זה באו הנה תלמידים מקובלים משנות הרב, והיו מתמיהים עלינו על שהיינו מחזיקים במנהג זה, ובאמרנו להם יום יום, שכך נהגו בארצות האלו בזמן כמה גאונים וכמה רבנים שהיו בארץ הזאת לאלפים ולמאות, רבני אלפין ורבני מאוון, הכל היה כאין בעיניהם. סוף דבר קשתה יד לשונם עלינו, חזקו ידיהם הגבירו בלשונם.
ואני בראותי כי גבהו דבריהם אמרתי אענה אף אני חלקי, ונכנסתי עמהם במשא ומתן, ושאלתי את פיהם זו מנין לכם שיהא הפסק עד שיהא צריך לחזור ולברך. ואם מפני שהרב ז"ל אמרה, באמת יודע אני על הרב ז"ל שהיה מופלג בחכמה ומופלא שבבית דין, שלא לחלוק עליו ולשַנות אחר דבריו, ומ"מ אף אנו נהגנו בזה ע"פ רבנים גדולים שאין כמותם, אוקי גברי בהדי גברא ואוקי מנהגא אחזקיה, אלא הביאו ראיה. ואף הם טרחו ועיינו בספר הרב בסוף מסכת ברכות ומצאו אותה ראיה שכתבתי. נמתי להם, בני, אע"פ שחייב אדם לומר בלשון רבו (כלים פ"ח מ"ט), אין כאן ראיה כלל שיש הפסק, שאף כשנאמר בה אמן, ואם אמרו הרי זה בורות, לא אמרו הרי זה הפסק, ואלו היה הפסק, היה אומר ואם ענה לא יצא, והרי אין זה אלא כמו שאמרו בתלמוד שלנו בפרק שלשה שאכלו העונה אמן אחר ברכותיו הרי זה משובח, ותני חדא הרי זה מגונה, ותירץ, לא קשיא, הא בסוף בונה ירושלים, הא בסוף כל ברכה וברכה, כלומר שאם כשמברך ברכת המזון עונה אמן אחר עצמו בסוף בונה ירושלים, שהוא סוף כל הברכות שהרי הטוב והמטיב אינה מן הכלל דלאו דאוריתא היא הרי זה משובח, שראוי לומר אמן אחר סוף הברכות, להודיע שכבר נגמר הסדר, אבל אם עונה אמן לעצמו אחר כל ברכה וברכה, הרי זה מגונה, ומ"מ לא שיהיה הפסק. ואף כאן אף כשנאמר בו אמן, הרי זה בורות אמרו ומפני שלא נגמרו, אבל הרי זה הפסק לא אמרו. ואע"פ שכל שיחה שבין הברכה לעשיית הדבר שעליו מברכין הויא הפסק, אמן מיהא אינו הפסק, שהרי אף בשאר שיחות של חולין ושל דברי הדיוטות אם הוא מצורך הדבר שעליו בירך אינו הפסק. ובצדק אמרו בפרק כיצד מברכין (ברכות מ' ע"א) שאם אחר שבירך המוציא קודם שיטעום אמר טול בריך אינו הפסק, ואינו צריך לחזור ולברך. וכן הביאו מלח, הביאו לפתן, וכן אפי' אמר גביל לתורי הואיל ואסור לאדם שיאכל קודם שיתן מאכל לבהמתו, צורך מאכל הוא ואינו הפסק. וכן הדין במצות אם ברך על הלולב ונפל מידו ואמר בין הברכה למצוה תן לי הלולב, או אם לא היתה שם ערבה וביקש ממנו, אין זה הפסק, וכן בכל כיוצא בזה, והוא הדין והענין אם אותו דבר שהוא אומר הוא מעין הברכה שסיים, וכמו שיתבאר בסמוך, בנקיט כסא דשכרא ופתח בדשיכרא וסיים בדחמרא, אם כן עניית אמן שהוא קיום השבח וההודאה שבירך, אינו הפסק, שאינו אלא כענין הברכה עצמה שבירך. וכן אם אמר אל מלך נאמן, הן במקום אמן, הן שלא במקום אמן, או כל דבר שהוא שבח לבורא, ענין הברכה הוא ואינו הפסק, שכל שהוא מעין חתימת הברכה שבירך, או מעין הדבר שעליו בירך, אינו הפסק.
וראיה לדבר בראשון של ברכות (י"ב ע"א) בשמועת נקיט כסא דשכרא בידיה וכו' לגרסת הרב אלפאסי והגאונים ז"ל נקיט כסא דשכרא בידיה ובריך ברכת שכר וסמך לה ברכת היין קודם שישתה, כגון שאמר בא"י אמ"ה שהנ"ב, בורא פרי הגפן, אע"פ שהפסיק בפה"ג בין חתימה הראויה לדבר [שברך] (ש)עליו, אינו הפסק, הואיל ומעין ברכה הוא, שכל שנותן שבח על שברא כך וברא כך, מעין הברכה הוא, ואף כאן אמן הוא קשר קיום הברכה, שאותו שמברכין לו הוא נאמן בהבטחתו. ואף אל מלך נאמן שבח הבורא הוא ומעין החתימה, שהוא ית' בחר בעמו ישראל באהבה ושהוא נאמן בבחירתו ובאהבתו, או שהוא מעין השְמַע, להורות חוזק מציאותו, א"כ הן שיענה אמן, הן שיאמר אל מלך נאמן אין כאן הפסק כלל.
ושמא תאמר זכית בדין לענין שאינו צריך לחזור ולברך, אבל מדי בורות מיהא לא יצאת והרי אתה מברך בכל יום שלא עשני בור, והרי נעשית בור במנהג זה.
נמתי להם יכולנא לשנויי לכו, שבזו [רק] בעניית אמן הוא שנעשית בור, שכל שאינו בסוף הברכות כולם, אין לו לענות אמן, שענייתו מורה שכבר נגמרו הברכות, והרי לא נגמרו, אדרבה הדבר שעליו אנו מברכין, עדיין הוא עתיד לבא. אבל כל שאינו אומר אמן, אלא אל מלך נאמן, אף כשיאמרהו במקום אמן, אין כאן הוכח לסילק ברכות, ומתוך כך אינו בורות. וכ"ש אם אמרו שלא במקום אמן, והפסק אין כאן, שהרי הוא אומר מעין הברכה או מעין השמע. ומ"מ ענין הדברים נראה לי לומר שאין כאן בורות אף בעניית אמן, ומפני שאפשר לדונם כסוף ברכות, והכלל ידוע בדין זה שאין בורות (אין) [או] גנאי בעניית אמן, אלא כל שעונהו על ברכה אחת לבד או בברכה שאינה סוף ברכות, שאלו בברכה אחת לבד, אף כשאין שם ברכה אחרת אין ראוי לומר אמן, ובשתי ברכות או יותר אין ראוי לומר אמן, אלא אחר אחרונה שבהם, ושהיא סוף ברכות, כגון בונה ירושלים שבברכת המזון וברכת שים שלום שבשמנה עשרה, אבל ברכות של מגילה הראשונות, אע"פ שהן מרובות אין אחריהן אמן, שאינן סוף ברכות, והאחרונה אע"פ שהוא סוף ענין, אין אחריה אמן, שאינה אלא ברכה אחת. ומ"מ ברכות ראשונות של שמע, הואיל ואין השמע מעכבן, וכמו שכתבנו במקומו, שברכות הללו אין מעכבות זו את זו, ולא מעכבות את שמע, ולא שמע מעכב אותן, אלא רשאי הוא לקרות שמע בלא ברכות, או ברכות בלא שמע, וכן הן עצמן אחת בלא חברתה, ומאחר שכן סוף ברכות הוא, ואף בעניית אמן שבו אין כאן בורות, ואין צריך לומר אל מלך נאמן.
ומה שאמרו בירושלמי (ברכות ס"פ אין עומדין) בפורס על שמע שאם ענה אמן אחר ברכותיו הרי זה בור, אפשר שהם מפרשים פורס על שמע כפירש רבינו שלמה ז"ל (מגילה כ"ג ע"ב) שפרשו בעשרה שבאו לבית הכנסת ומצאו צבור שהתפללו, ואף הם התפללו בינם לבין עצמם, אלא שרוצים לשמוע קדיש וברכו וקדושה שלא שמעם אחד מהם, או ששמעו מקצתם לא רובם, וכמו שאמרו במסכת סופרים (פ"י ה"ז) אין אומרים קדיש וברכו בפחות מעשרה, רבותינו שבמערב אמרו בשבעה, ויש אומרים ששה, והם מפרשים ששה, שאי אפשר לומר שבפחות מעשרה יהיו עונין קדיש וקדושה, אלא שמחלוקתם תלוי בזה, שלדעת ת"ק דוקא בעשרה שלא שמעוה אחד מהם, ולדעת רבותינו [שבמערב] אף כשהשבעה לא שמעו ושהם רובא דמנכר, ולדעת יש אומרים אף בששה, שהם אע"פ שאינן רובא דמנכר. ומ"מ רבינו שלמה פי' בה אף בששמעו כולם, כל שיש בה אחד שלא שמע, ויש מפרשים שצריך שיהא שם אחד שלא התפלל, ולדבריהם פריסת שמע הוא שעומד אחד מאלו במעמד העשרה ואומר קדיש וברכו וברכה ראשונה ר"ל יוצר אור עד יוצר המאורות ומדלג אהבת עולם וק"ש, ובא לו לשמונה עשרה ואומרים קדושה. וע"ז אמרו שאם ענה אמן אחריה הרי זה בור, שאין עונין אמן אחר ברכה אחת. והעובר לפני התיבה שהוא נאמר על י"ח, פירושו שעונה על כל ברכה וברכה, והנושא את כפיו שהרי אינה אלא ברכה אחת, ושאינו סוף ענין, שהרי על הברכות שבנשיאת כפים היא באה, כשמברכין בא"י אמ"ה אשר קדשנו בקדושתו של אהרן וגו'. והקורא בתורה פירושו אפי' באחרונה, הואיל ואינה אלא ברכה אחת, והמפטיר בנביא פירושו בראשונה ומפני שאינה אלא אחת ואינה סוף ענין, ואם תפרשנה בא[ח]רונה דוקא בין כל ברכה וברכה, וכן המברך על כל אחת ממצות התורה, אם באחת, מפני שאין עונין אמן אחר עצמו בברכה אחת, ואם בהרבה כגון חנוכה, מפני שאינן סוף ברכות, הא כל שהן שתים או יותר והם סוף ענין, עונה אחר האחרונה. ומ"מ למי שמפרש פורס על שמע שמסדר הברכות על הסדר, ומברך שתי הברכות וקורא את שמע, על כרחנו אנו צריכים להורות לפי הירושלמי שיש בעניית אמן שבהן בורות, מפני שאינן סוף ענין, אלא שבאל מלך נאמן מיהא אין בה לא הפסק ולא בורות.
ואף הרב ר' יהודה בר' יקר שהיה רבו של הרב הנזכר כתב בפי' התפלות שסוף ברכות הן, ושאפשר לענות אמן, ושבמקומו אומרים אל מלך נאמן. ואף הרב אלפאסי ז"ל כתב בתשובת שאלה, ששאלתם על איזו ברכה אדם עונה אמן אחר עצמו, כל ברכה שתופסת אחריה ברכה אחרת, אינו רשאי לענות אמן, וכל שאינו כן עונה אמן, כגון בונה ירושלים של ברכת המזון, שאין הטוב והמטיב מתחברת עמה, ששלשתן מן התורה והיא מדברי סופרים, וכגון הבוחר בעמו ישראל באהבה שאין אחריה אלא ק"ש שאינה מעכבת את הברכות, וכגון גאל ישראל שבברכה אחרונה של ק"ש, שק"ש לחוד ותפלה לחוד, אע"פ שצריך לסמוך גאולה לתפלה וכו'. אלמא שהם סוברים שסוף ברכות הם. וא"כ צריכין לפרש פורס על שמע כפי' רבינו שלמה ז"ל ומטעם שכתבנו, וכן עיקר שזהו לשון פורס, שמחלקן ואומר אחת מהן, וסמכו ע"ז מפני שאנשי משמר היו סומכין שלא לומר אלא ברכה אחת כמו שביארנו במקומו.
ואע"פ [שר' יהודה בן ברזילי מפרש] פורס לשון מברך מענין כי הוא יברך הזבח (ש"א ט' י"ג) שתרגומו יפרוס על דיבחא. אף זו נראה לי שרמז על פריסת שבבציעת המוציא תחלה לכל סדרי סעודה. ואע"פ שהרב רבינו משה ז"ל (פ"ח מהלכ' תפלה ה"ה) פירש בפריסת שמע כפי' האחרון האמת יעשה דרכו. נמצא מ"מ שיד שכלנו שוה שבאל מלך נאמן איננו הפסק ולא בורות, והוא שכל דבר האמור בתקנת חכמים אינה הפסק ולא בורות, שהרי בסמיכת גאולה לתפלה אמרו הכי (ברכות ד' ע"ב) והא אמר ר' יוחנן בתחלה אומר ה' שפתי תפתח וכו', כלומר והוה ליה הפסק לסמיכתו, ותירץ כיון דתקינו ליה רבנן בגאולה כגאולה דמי. וכן באכילה בסוכה מברך המוציא ומברך אחריה לישב בסוכה, ולא חששו להקדים ברכת ישיבת סוכה מפני ההפסק שבין ברכת המוציא לאכילת הלחם, שמאחר שמכח תקנה עושין כן אין כאן הפסק. ואף זו נתקן לומר אל מלך נאמן על פי הדרש, והוא בילמדנו פרשת קדושים ובפרשת ואתחנן, אל תהא ק"ש קלה בעיניך שרמ"ח תיבות יש בה, ורמ"ח אברים יש באדם, אמר הקב"ה שמור את שלי ואשמור את שלך. ואין רמ"ח תיבות בק"ש אלא בצירוף אל מלך נאמן וברוך שם כבוד מלכותו.
אלא שאף הם חזרו ואמרו שכבר הקשו תלמידים צרפתים מזו לרבם, ושהשיבם שבאותם הדורות לא היו הצבור מברכים הברכות, מפני שעמי הארץ היו, אלא ש"ץ אומרן והם עונים אמן וקורין את שמע שהיא עיקר המצוה והיו רמ"ח תיבות עם אותו אמן שהיה להם במקום אל מלך נאמן, או שהיו מחליפים אותם באל מלך נאמן.
נמתי להם כמה לא חלי ולא מרגיש גברא דמריה סייעיה (יומא כ"ב ע"ב), ואם היו עמי הארץ, היאך יודעים פרשיות של שמע יותר מן הברכות, והלא הרבה היה נקל להם לידע את הברכות מידיעת שמע, שהברכות אם הוסיף או גרע או החליף כל שלא שינה את המטבע יצא, ואלו בק"ש כל שהוסיף או גרע פסול. ועוד שהרי אמרו (ברכות י"ד ע"ב) לא אמר פרשת ציצית אינו אומר אמת, ופירשו, לא אמר פרשת ציצית כגון שלא היה יודעה, אינו אומר ברכת אמת ויציב אע"פ שיודעה, אלמא ניחא טפי למימר בברכות ידעו, מגוף הפרשיות ומטעם שכתבנו.
ועוד וכי בית הכנסת מלאה ריקנים, והיאך אפשר שלא יהא בצבור קצתם שהיו יודעין את הכל, והרי היודעים אין יוצאין בשל שליח צבור שאין ש"ץ מוציא את הבקי אלא מי שאינו בקי (רמב"ם ה' תפלה פ"ז ה"ט), וא"כ רמ"ח אברים של ע"ה משומרים ובאים מן המזיקין, והחכמים והבקיאים אין אבריהם נשמרים, התמהו תמהו, יציבא בארעא וגיורא בשמי שמיא (עירובין ט' ע"א) על כיוצא בזה אמרו (ברכות ט"ו ע"א) השמע לאזניך מה שאתה מוציא מפיך. אלא שהדבר ברור שכל שנתקן מצד חכמים אין בו לא הפסק ולא בורות.
והרי אף באמצע המצוה אמרו בשכמל"ו, שאינו הפסק שנתקן לאמרו כמו שנתבאר בפסחים (נ"ו ע"א), וא"כ כל שכן בין הברכה למצוה, שהרי בשמועת נקט כסא (ברכות י"ב ע"א) תמהו הרבה רבנים על הרב אלפסי ז"ל היאך אפשר לומר שבטעה באמצע הברכה יהא פשוט לו שיצא, יותר מבטעה בתוספת ברכה אחר השלמתה בין הברכה לדבר שבירך עליו.
חזרו אותם התלמידים וצווחו אם דעת המדרש כן היאך לא נהגו כן בספרד ובארץ ישראל. נמתי להם בני, בודאי זו חזקה מכולם. ואעפ"כ עוד לאלוה מלין. הוו יודעים שכל דבר הבא לנו מן המדרשות אינם הכרח לדין כאלו בא בתלמוד שלנו או בירושלמי ובריתא, אלא יוכל לקבלו מי שירצה, ומי שאינו רוצה אין בו הכרח. והרי אנו נוהגים לסיים ברכת השכיבנו בחול שומר עמו ישראל לעד. ובליל שבת הפורס סוכת שלום עלינו וכו'. והרי מצינו במדרש תלים (מזמור קי"ט) שבע ביום הללתיך אלו שבע מצות שבק"ש יוצר אור, ואהבה רבה, שמע, והיה אם שמוע, ויאמר, אמת ויציב, גאל ישראל, ולפי שאין מצות ציצית בערב מוסיף פורס סוכת שלום. אלמא שחתימת השכיבנו אף בחול ובכל יום הוא אומר פורס סוכת שלום לפי המדרש.
ואף בירושלמי (ברכות פ"ד ה"ה) דרשו ההיכל לפני (מ"א ו' י"ז) שכל הפנים פונות לשם, עד כדון בבנינו בחורבנו מנין, א"ר בון בנוי לתלפיות שכל הפיות מתפללין עליו בברכה בק"ש ובתפלה. בברכה [בברכת המזון] בונה ירושלים, בק"ש פורס סוכת שלום, בתפלה בונה ירושלים.
ואף בקצת מדרשות (במ"ר פכ"א א') ראיתי, ר' יהושע דסכנין בשם ר' לוי גדול השלום שכל הברכות והתפלות חותמות בשלום. קרית שמע ופרוש סוכת שלום וכו'. עד הפורש סוכת שלום וכו' ברכת כהנים חותמה וישם לך שלום תפלות חותמן עושה שלום במרומיו, וכן במדרש ר' תנחומה (פ' פנחס ס' א') גדול השלום שאין כל העולם מתנהג אלא בשלום, וכן התורה כולה שלום, שנאמר דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום. אדם בא מן הדרך שואלין אותו בשלום, שחרית שואלין אותו בשלום, בערבית שואלין אותו בשלום, וקורין שמע ישראל וחותמין פורש סוכת שלום. תפלה חותמה שלום, ברכת כהנים חותמה שלום. למדת שהכל היו חותמין כן בברכת השכיבנו אף בחול. ואף קצת רבנים ראיתי שנוהגים כן עפ"י המדרש והירושלמי ואעפ"כ לא נתקבל מעולם אצל רוב העולם.
ואף בשאלתות לרב אחא משבחא בפרשה ראשונה של סדר בראשית אמר מכאן רמז לומר ויהי נועם י"א עלינו במוצאי שבתות ובמוצאי יו"ט שחלו להיות בשבת, ואנו אין נוהגים כן בשום מקום אלא במוצאי שבת לבד. וכן הרבה כיוצא באלו, ואף זה מי שנהג נהג, ואין כאן לא הפסק ולא בורות, ומי שלא נהג לא נהג, וכ"ש בברכות אלו של ק"ש שאינן כשאר ברכות המצות לברך אשר קדשנו וכו' לקרות את שמע שיהא צריך לסמוך להם את שמע, אלא ברכות הן שנתקנו לעצמן, ראשונה על מציאותו של יום, ושניה על חבת התורה, אלא שאחר שנתקנו תקנו לסמוך להם מצות שמע, ומכל מקום אינן מעכבות את שמע, ולא שמע מעכב אותן כמו שביארנו, וכן אין הסדר מעכב בהן, והרי הן כברכת מלכיות זכרונות שופרות שנתקנו לעצמן, ואחר שנתקנו תקנו לתקוע על הסדר שלהן, ומ"מ לא הן מעכבות את השופרות ולא שופר מעכב אותן אלא מברכין בלא שופר ותוקע בלא אותם הברכות, אלא שלמצוה הואיל ונתקנו הוסיפו עליהן מצוה לתקוע על סדרן. ואף אלו הואיל ונתקנו נסדרו על השמע, וא"כ [אין] הפסק מעכב בהן. והראיה שאנשי משמר אחרי שברכו ברכה אחת של שמע, היו סומכין לה עשרת הדברות ואח"כ קורין את שמע, ואם מפני שעשרת הדברות דומות לקריאת שמע כמו שאמרו בירושלמי (ברכות פ"א ה"ה) מפני שעשרת הדברות כלולות בהן אנכי ה' אלהיך [שמע ישראל] ה' אלהינו, לא יהיה לך אלהים אחרים ה' אחד, לא תשא וכו' ואהבת וגו' מאן דרחים למלכא לא משתבע [בשמיה] לשיקרא, זכור את יום השבת וכו' למען תזכרו ועשיתם וגו' ודרשו בה זו שבת ששקולה כנגד כל המצות, כבד את אביך וגו' למען יאריכון ימיך וגו' למען ירבו ימיכם, לא תרצח ואבדתם מהרה [מאן] דקטיל מתקטיל, [לא תנאף] ולא תתורו וגו' עינא וליבא תרין סרסורי דחטאה אינון וכו', לא תגנוב ואספת דגנך ולא דגנו של חבירך, לא תענה אני ה' אלהיכם וכתיב וה' אלהים אמת וכו', לא תחמוד וכתבתם על מזוזות ביתך ולא של חבירך. ואם בא לומר שמתוך שדומות לה אינו הפסק, אף באל מלך נאמן כן, שהרי הוא מעין הברכה שבירך ומעין השמע כמו שביארנו. וכן מצינו שהותר בה להפסיק אף בשלא מן הענין לשאול מפני הכבוד ולהשיב לכל אדם, (ברכות י"ג ע"א) ואלו היתה כשאר הברכות של מצות, לא היינו מתירים אלא מפני היראה, ואף בזו היו מצריכים לחזור ולברך. וכן במה שאמרו (ברכות מ"ב ע"א) תיכף לנטילת ידים ברכה כתב רבינו אפרים בפרק מי שמתו (שם כ"ג ע"ב) בשמועת הנכנס לסעודת קבע חולץ תפיליו שקודם שיברך נוטל את ידיו ומניחן, ואח"כ מברך ואע"פ שאמרו תיכף לנט"י ברכה, סמיכת המצוה מונעת שלא ליקרות הפסק, וכן המתעטש בתפלתו ממתין עד שיכלה הרוח ואומר רבון העולמים אתה יצרתני נקבים וכו' כדאיתא בההיא פירקא (שם כ"ד ע"ב) וחוזר למקום שפסק, ואין דיבור זה הפסק. וכן אמרו (שם) ר' אבהו הוה אזיל לקמיה דר' יוחנן והוה קרי ק"ש, כי מטא למבואות המטונפות פסק, א"ל להיכא אהדר וכו' ולא דנו זה כהפסק, אחר שהיה צורך הענין. ואף זו אין צריך לומר שאין בה לא בורות ולא הפסק. והדברים ברורים, ואשרי המדבר על אוזן שומעת.
